<h1>ספר האסופות מכת"י סימן שפ"ח</h1>
<h2>דף לא:</h2>
אלו אין מלין בשבת. כל אותם שדוחין מילתן עד ט' ימים או עד י' או עד י"א אינן נמולין בשבת או כגון המשוך, ונולד מהול וגר שבא להתגייר וקטן שעבר זמנו, ויוצא דופן, ומי שיש לו שתי ערלות, ואינן נמולין אלא ביום דכת' [ויקרא י"ב] וביום השמיני ימול, א"ר חנינא כל הנמולין כואב להם המילה ביום השלישי יותר מיום הראשון וכחם חלש, שנ' [בראשית ל"ד] ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים, לפיכך התירו רבותינו לעשות מדורה לחמם חמים ולעשות כל צרכי המילה בשבת שחל להיות בתוך שלשת ימי המילה כדרך שעושין בחול אם הוא צריך, ואע"ג שמכה בבשר הקטן מעלה ארוכה מהרה אינו דומה למילה לפי שכוחו חלש לפיכך מותר, אבל לאחר שלשה אסור, וכן הלכה. אבל בחול המועד מותר למול אפילו שלא בזמנה, לפי שהרבה מלאכות שאינן מצוה מותרות בחול המועד. הנולד בספק אינה דוחה את השבת, דתנן [שבת קל"ד ע"ב] ספק ואנדרוגינו' אין מחללין עליהם את השבת, ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס, ופסקינן הלכה כרבנן דאינה דוחה שבת.
אלו מילות שאין דוחי' שבת. ת"ר ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד מהול דוחה, ולא נולד לשמונה חדשים, ולא נולד בין השמשות, או בספק בין השמשות בערב שבת דוחין אותם עד יום א', ועל נולד מהול הלכה כבית הלל שאין צריך להטיף ממנו דם ברית לפי שאין מחללין עליו את השבת, ולא לברך ברכת המילה והרי הוא כישר' מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קורין לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עשרה קורין בפני שנים. אבל בחול הכל מודים שמטיפין לנולד מהול דם ברית דשמא ערלה כבושה היא. וכשחל יום ח' של נולד מהול בשבת דוחין אותו עד אחר השבת ואז מטיפין ומקיימין מצות המילה, והטפת דם ברית כמו כן הוא מצוה דכת' [זכריה ט'] (ו)גם את בדם בריתך וגו'. וכן הלכה. אבל ביום טוב מטיפין וכל שכן בחולו של מועד. ובכל מקום שצריך להטיף צריך נמי לברוכי ברכת המילה לפי שעל ידי שהוא מל וחותך הבשר יצא הדם לשם מצוה.
פי' לערלה כבושה. מלמעלה נראית קצת מן העטרה מגולה בראש הגיד ולמטה לגיד במקום החריץ דבוק העור לבשר ומכסה העטרה מלמטה, ולפי שאינו מגולה מכל וכל נחלקו עליו רבותינו. פי' של כבושה טמונה. העטרה טמונה בעור והעור דבוק לבשר ונראה לעיניים כמו מהול, והוא צריך פריעה, ערלה כבושה כמו ערלה טמונה, דמיונו [מיכה ז'] יכבוש עוונותינו. סמך לדבר בבראש' רבה [פמ"ו י"ג] ר' יהוד' או' המשוך לא ימול מפני שהיא ערלה כבושה, אמרו לו והלא הרבה בימי כוזיבא היו ולכולם היו בנים וחזרו ומלו, הה"ד המול ימול המל ימול אפילו ארבע' וחמש' פעמים, את בריתי הפר זה המשוך. נמצא המשוך לא ימול מפני שהיא ערלה כבושה, פי' טומן המילה בתוך העור. נולד בזמנו. מסורת בידנו מאבתינו הלכה למשה מסיני [ר"ה י' ע"ב] יום אחד בשנה חשוב שנה, יום אחד בחדש חשוב חדש, לפיכך אם נולד הוולד יום אחד בחדש התשיעי יצא מכלל שמנה.
גם זה מצרכי המילה. בנדרים [ל"א ע"ב] ר' נחמיה או' גדולה מילה שדוחה את הנגעים. בפרק מילה [שבת קל"ב ע"ב] ת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, פי' בין קטן בין גדול בין בינוני מילתו דוחה צרעת, ובינוני זה שעברו עליו ח' ימים ולא מלו אותו מפני חולי או שהיה בו שום ספק ולא נמול בזמנו. ובהלכות גדולות נותן חלוק מתי צריך להפסיק הנגע מן המילה. ההוא ינוקא דאתייליד ליה ניגעא בערלתיה מקמיה דלימהיל מהלינן ליה ויפסיק נגעו, כדאמ' ואי לבתר דמהליה הדר עטיף ניגעא בבישרא דעילוי מהילותא בעור ומחזי כמאן דלא מהיל ומעכב הפריעה צריך למימהליה זימנא אחריתי ויחתוך הנגע מעור הפריעה כמו בעור הערלה דכלה חדא מילתא היא. אבל אי איתיליד ליה ניגעא בבישרא דמהילותא ועטיף על בישרא תחת עור הפריעה לא ליפסיק הנגע באזמל מפני שאינו מעכב המילה ולא ליתעקר איסורא דאורייתא לאו דהשמר מנגע ומעצמו יעבור. וכן הלכה. ומפי ר' יעקב הגוזר כתב פעם אחת בא לידו למול ההוא ינוקא דאיתייליד ליה ניגעא בבישרא דמהילותא תחת הערלה בעור הפריעה והוא לא הרגיש בדבר עד שגמר לכרות הערלה והיה מעכב הפריעה עד שלקח האזמל שנית וחתך אותו עור אחרי כן גמר הפריעה, על כן נראה שהיה נגע אותו שהיה מעכב הפריעה. אחרי כן הוקרה לר' גרשם הגוזר כשמל את בנו כן בתתקע"ה לפרט שלא יכול לעשו' פריעה עד שחתך אותו העור פעם שנית ואחרי כן עשה פריעה כהילכתה וידע שנגע היה על פי האמה שהיה מעכב לו הפריעה. וכמה פעמים ראה על המילה בגוף הבשר תחת עור הפריעה כמראה הנגע עזה כשלג בראש הגיד ולא היה מעכב המילה והיה עובר מעצמו.
<h2>דף לב.</h2>
מנהגים ביום המילה. אבותינו נהגו ביום השמיני שהוא יום המילה שמתפללין בהשכמה ומלין בהשכמה שזריזין משכימין למצות מנלן מאברהם אבינו, ואם עכב ולא מל בהשכמה ימול כל היום שכל היום כשר למול, דאמרי' [מגילה כ' ע"ב] כל שמצוותו ביום כשר כל היום. ואע"פ שלמדנו מאברהם למול בהשכמה או' אני דוקא בימות הקייץ שאור היום מרובה אז טוב שמלין בהשכמ' אבל בימות החורף טוב להמתין ביום מעט וצריך להאריך במזמורים ובתפלה עד שיאיר לו היום למוהל כי בימות החורף העם משכימין לבית הכנסת ומתפללין בהשכמה ואם היה מל בהשכמה הויא סכנה לפי שהימים מעוננין וחשוכין והמילה היא נתונה בין היריכים במקום סתר לפיכך צריך אורה מרובה, ואין לנו לסמוך על הנס כל כך כאברהם אבינו שאברהם על פי הדיבור מל אותו ואת בנו וילידי ביתו וכשמל עצמו השכינה היתה עמו בעזרתו שנ' [נחמיה ט'] וכרות עמו הברית. ומדליקין נר יפה לשם על שם [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור, כלומ' הנר בשעת מצות המילה כמו הנר לפני התורה, שכל מעשה המילה כמו תורה. ויש מקומות שמרבין בנרות ומלין לפני התורה ולפני ארון הקדש. ומתקנין לשם שני קתדראות ועליהם שני כרי פסים ופורסין עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להדור מצוה, האחת לצורך בעל ברית שיושב עליה בשעת המילה והאחת לצורך אליהו זכור לטוב שהוא מלאך הברית כדדריש בבריית' דר' אליעזר [סו"פ כ"ט] הבא שמה ויושב ורואה בקיום המילה ומעיד עליה. והכסאות מונחים ועומדים שם בבית הכנסת ערוכים בהדר כל שלשת ימים הראשונים כדי שיראו אותם הצבור תמיד ויבקשו רחמים על הנער ועל אמו, ולמה ג' ימים לפי שהנער חלש כל שלשת הימים שנ' [בראשית ל"ד] ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומניין שצריך לבקש עליהם רחמים, דמצינו ראייה בירושלמי בסוף הברכה של אשר קדש ידיד מבטן, תשלח אסותא דחיי ודרחמי מן קדם מימרא דשמייא לאסאה לרבייא הדין דהוא צריך אסו ואתסי כמה דאתסיאו מוי דמרה על ידוי דמשה וכמוי דיריחו על ידוי דאלישע כן יתסי רביא הדין מכל מרעין בישין בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן, והם עונין אמן. ועוד תשלח אסותא לאמיה דרבייא הדין וכו', ואו' פלני זה הקטן גדול יהיה יהא אח לשבעה וגם לשמנה, וזהו פירו' כמו שנ' [שם מ"ח] בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחפה ולמעשים טובים. ומביאין שמה מפה שמקנח בה המוהל ידיו ופיו המלוכלכים מן הדם וכורכין אותה על הפתח, ובעינן עשרה בני אדם היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר מלין ומברכין אפילו בפחות מעשרה. והכי שדר רב צמח ריש מתיבתא. היכא דליכ' אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיש ליה לינוקא לא לדחי זמן המילה אלא תתקיים מצות מילה בשעתה אע"ג דליכא אלא תרין. וכן הלכה.
מהדרין את המילה בכל עינינים ברחיצה ובמלבושין נאים ובמאכל ובמשתה, וזהו זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סכה נאה לולב נאה אתרג נאה שופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה, וכורכיהו בשיראין, ואף המילה צריך להדר, אם יש שם ציצין צריך לתקנו ולהדרו בלבישת הנקובין אע"פ שאינן מעכבין. בעיניין אחר מהדרין יום שלפני המילה עושין רחיצה האב ובעל ברית להדר המצוה ורוחצין גם הצבור עמהם משום כבוד המילה, ולמחר ביום המילה מהדרין עצמם הם ונשותיהן במלבושיהן נאים לפי שזוכי' להכניס הנער בבריתו של אברהם אבינו. ואף המוהל צריך להדר עצמו במלבושי' נאים לכבוד המצוה. ויש מקומות שגם הצבור מהדרין עצמם מפני חביבות המצוה שהיא גדולה והדין עמהם. וגם לקטן צריך להדר, מרחיצין אותו כדי לנקותו ואפילו בשבת, ומלבישין אותו בגדים נאים, כתנת בד וסרבל של מעיל ומצנפת של מעיל על ראשו כיום חתנתו, ונושא אותו אשת בעל הברית בהדר לבית הכנסת מיד אחר התפלה, והאיש יוצא כנגדה ומקבל הנער מידה ומכניסו בהדר לבית הכנסת למול, ועומדים הצבור כנגדו ואו' ברוך הבא, והמכניסו או' בשם י"י. אור לשמיני עושה הבעל ברית שמחה ביין ובמיני מגדים לכבוד המילה מפני שמסייע הוא בדבר מצוה דתפיש ליה לינוקא בחיקו.
